החלטה בתיק בש"א 22861/07

המבקשת (המשיבה בהמרצת הפתיחה) עותרת לבטל את צו העיקול הזמני שהוטל על נכסיה וכספיה בהחלטתו מיום 11/11/07 של כב' השופט איתן אורנשטיין (בש"א 20894/07).

הבקשה נקבעה לדיון ביום 19/12/07, ולאחר דיון לא פורמלי במעמד ב"כ הצדדים, שבמהלכו לא הושגה הסכמה מהותית, הואילו הצדדים לוותר על חקירות המצהירים. סוכם על השלמת טיעונים בכתב.

המשיבה הגישה את תגובתה לבקשה, ובעקבות כך, הגישה המבקשת תשובה לתגובה, בה טענה כי המשיבה לא התייחסה לפרק הראשון שבבקשה לביטול עיקול, שעניינו "ביסוס הבקשה להטלת עיקול על שקרים", והמשמעות היא, שבהסתמך על טענה זו, יש לקבל את בקשתה לביטול עיקול.

לאור טענה זו, הגישה המשיבה תשובה לתשובה לתגובה, בה טענה כי עמדת המבקשת מהווה ניצול לרעה של ההסכמה לוותר על חקירת המצהירים, וככל שיש בדעת המבקשת להסתמך על טענותיה הכביכול-עובדתיות, עליה להעמיד את המצהיר לחקירה, ולא להתבסס על ספקולציות.

אציין כבר כעת, כי אין בכוונתי להיכנס לטענות אלה, היוצאות כנגד מהימנות הצדדים, לטעמי, למעלה מן הדרוש לצורך הכרעה.

סעיף 29 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 קובע:

"(א) משהוגשה בקשה לאישור פסק בוררות או לביטולו, רשאי בית המשפט להורות על עיקול נכסי בעל-הדין שנגדו ניתן הפסק, עיכוב יציאתו מן הארץ או מתן ערובה למילוי פסק הבוררות. הבקשה יכול שתהיה בעל פה, ורשאי בית המשפט לפטור את המבקש ממתן ערובה.

(ב) הוראות כל חיקוק בדבר עיקול זמני, עיכוב יציאה מן הארץ ומתן ערובה יחולו על סעד לפי סעיף זה בשינויים המחוייבים".   

המרצת הפתיחה הוגשה לצורך אישור פסק הבוררות שניתן על ידי השופט בדימוס, עו"ד שאול אלוני (נספח א' להמרצת הפתיחה) (להלן: "פסק הבוררות"; "הבורר"), כך שמבחינה פרוצדורלית טהורה, היא תואמת הוראה זו.

על פי הנאמר בפסק הבוררות, המבקשת והמשיבה הן שתי חברות, שעסקו, כל אחת בנפרד, בתחומי אדריכלות ובנייה. בשנת 1991 החליטו הצדדים להקים שותפות, שתנוהל במשותף על ידי מנהלי כל אחד מהם, וזאת על יסוד הסכמה בעל פה.

בחודש מאי 1998, הסכימו הצדדים על פירוק השותפות, כשתאריך הפירוק הרשמי המוסכם הוא 1/1/98. הצדדים הסמיכו עו"ד להכריע במחלוקות שביניהם במסגרת הליך גישור, והסכימו כי ככל שלא תושג הסכמה במסגרת זו, יעברו להליך של בוררות. על פי הנאמר בסעיף 3 לפסק הבוררות, ניתן להיווכח, כי הליך הגישור הופסק ולא היה לו כל המשך.

הצדדים הסכימו בנוסף, כי ה- 31/8/98 הוא תאריך היעד לפירוקה המלא והסופי של השותפות.

על פי פסק הבוררות, מרבית המחלוקות בין הצדדים, מתמקדות בתקופה שבין המועדים 1/1/98-31/8/98, כשלצדדים טענות הדדיות בנושאים כספיים שונים.

היות שהבקשה להטלת עיקול, כמו הבקשה לאישור הפסק, הוגשה על ידי המשיבה, הרי שיש לבחון, את מהות טענותיה כלפי המבקשת, המתיימרות להוות את התשתית הלכאורית לצורך בהטלת עיקול.

מעיון בפסק הבוררות, נראה כי למשיבה היו מספר עתירות כלפי המבקשת-

(א)   עתירה להחזר חלקי של הוצאות השותפות, הנובעות מאחזקת משרד וכח אדם בתקופה שבין המועדים 1/1/98-31/8/98.  המשיבה הפנתה לפרוטוקול הליך הגישור, וטענה כי לפיו נטל הוצאות השותפות יתחלק כך שהיא תשא ב-25% מההוצאות, והמבקשת תשא ב-75% מהן. על פי חלוקה זו, סכום ההחזר הינו 254,303 ש"ח . המבקשת טענה, כבר בהליך הבוררות עצמו, כי מאחר שהליך הגישור נפסק באמצע, ללא פסק דין או פסק בורר, הרי שאין לראות באמור בפרוטוקול שנערך במסגרתו, משום הסכם המחייב את הצדדים. בנוסף, טענה המבקשת כי ההסכמה לחלוקת נטל ההוצאות, הותנתה בכל שיחס זהה יחול גם על חלוקת ההכנסות. בעניין זה, קבע הבורר הנכבד, עו"ד שאול אלוני- "אקדים ואציין, שהשאלה, אם מדובר בבוררות או בגישור, היא חסרת חשיבות לחלוטין. צדדים לסכסוך יכולים להגיע לכלל הסכמה, שמקבלת את ביטויה בפרוטוקולים, יהיה אופי הדיון אשר יהיה, והסכמה זו אינה מחייבת כל אישור של גורם כלשהו...אין ספק שבפנינו הסכם תקף. בניגוד לכך, אין לטענתו של גבאי כל גיבוי הסכמי- לא במסמכים אלה, ולא במסמכים אחרים..." (עמ' 8 לפסק הבוררות).

(ב)     שלוש עתירות לקבלת מחצית מהתקבולים בגין שלושה פרוייקטים שונים. המבקשת טענה כי התקבולים נועדו לה בלבד, שכן מדובר בפרוייקטים שהיא עצמה ביצעה. בסופו של דבר, אחת העתירות התקבלה, השנייה נדחתה, והשלישית התייתרה, מאחר שהמשיבה חזרה בה ממנה.

(ג)      המשיבה עתרה להחזר סכום של 250,000 ש"ח, שניתן למבקשת כהלוואה. המבקשת טענה, שהמדובר בסכום שנמסר לה במסגרת תשלומי איזון שנועדו לאזן את ההכנסות של כל אחד מהצדדים. הבורר הנכבד קיבל עתירה זו, ודחה את עמדת המבקשת לפיה הסכום נמסר במסגרת תשלומי איזון.

(ד)     המשיבה עתרה לחיוב המבקשת בסכום של 832,977 ש"ח , בגין ריבית על חוב מצטבר, על פי השיעור הנהוג בבנק הפועלים, בו התנהל חשבונה של השותפות, נכון ליום 1/3/02. המבקשת הכחישה את הריבית הבנקאית ואופן חישובה, והכחישה את זכותה של המשיבה לקבלת ריבית. הבורר הנכבד דחה רכיב זה של התביעה, בקבעו כי אין לה בסיס חוזי או ראייתי, וציין, כי המשיבה תהיה זכאית לריבית והפרשי הצמדה לגבי הסכומים שבהם זכתה על פי הפסק.